יהדות בבל שימשה כמרכז רוחני-דתי של העם היהודי מחורבן בית ראשון (586 לפסה"נ) ועד לשנות ה-50 של המאה ה-20. היא הורישה לנו את התלמוד הבבלי על אלפי פירושיו ומאמריו, וספרות הגאונים שעיקרה הלכה אך כללה גם שירה ופיוט. פייטני בבל היו הראשונים להוציא את הפיוט משירת הקודש לשירת היחיד, ובמיוחד רס"ג – רבי סעדיה גאון, שהיה איש אשכולות וטבע את חותמו בכל תחומי היצירה הרוחנית של האומה.

"שְבַח" – כך נקראו השירים והפיוטים בפי יהודי בבל - מלשון שבח לאל. רפרטואר השבחות הבבלי מורכב משלוש קבוצות: קבוצת שירים אחת היא של משוררי ספרד מן המאות ה-10 עד ה-12, כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא; קבוצה שניה ומשמעותית היא שירתו של ר' ישראל נג'ארה (המאה ה-16); הקבוצה השלישית היא מתקופת היצירה הפורה של 200 השנים האחרונות.

בעת החדשה היוו היהודים חלק חשוב מחיי התרבות בבגדד, בצרה ומוסול. כמו שכניהם, הם הושפעו מאוד מן התרבות הערבית – מן השירה, הספרות והמוזיקה. הם הצטיינו מאד בנגינה על כלים שונים ומן המאה ה-19 ואילך זכו להכרה מוחלטת בעליונותם ע"י הסביבה המוסלמית.

'אל אליהו' הוא פיוט למוצאי שבת, המושר בפי רוב הקהילות הספרדיות בלחנים שונים. דמותו הפלאית של אליהו הנביא קשורה כבחבלי קסם למסורת הפיוטים להבדלה ולמוצאי שבת.
הסברים שונים ניתנו להתגברות הציפייה לגאולה דווקא במוצאי שבת: בספר 'המנהיג' מצויין כי אין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים מפני הטורח שבימים אלו, ולכן מבקשים ישראל את בואו דווקא לאחר השבת ובזכותה; הסבר נוסף הוא כי מוצאי שבת הוא זמן המלוּוה בחשש וחרדה מן השבוע העומד בפתח ומכל אשר הוא טומן בחובו, וזוהי שעה יפה לבקשת ישועה ורחמים.

ר' אברהם אבן עזרא, מחברו של הפיוט, פונה באופן שאינו שכיח בפיוטים, ישירות בבקשה אל האל:
"מַלְאַךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל / אָנָּא הָאֵל אֶל אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא".
טור זה, המיוסד על תפילת עבדו של אברהם אבינו בשעה שהוא יוצא לחפש אישה ליצחק בנו, מגלם בעיצובו את המעבר מתפילת הזולת - עבד אברהם המתפלל על אדונו, אל תפילת הפרט האישית - ר' אברהם הפייטן המתפלל על עצמו; דומה כי מעבר זה פותח פתח למתפללי כל הדורות להזדהות עם התגלותו האינטימית של הדובר, להעמיד עצמם במקומו, ולבקש את גאולתם שלהם.

גם עפ"י חזל נתפס אליהו הנביא כ'גואל אישי', או כמי שגואל באין גאולה: הוא מתגלה לדמויות שונות בעולמם של חכמים, משוחח עימם ולומד איתם, משל היה אחד מיושבי בית המדרש של מטה; הוא מציל אותם מסכנות שונות האורבות להם בחיי היומיום, שב ומופיע בהווה הזה, הקונקרטי, בעולם 'שלנו'.

Rivers of Babylon היא קבוצה של זמרים ונגנים המתמחים בשירת יהדות עירק – שירת בבל, הפועלת ומופיעה באנגליה. רוב חברי הקבוצה מכירים מילדותם ונולדו בבומביי וכלכתה, לשם היגרו רבים מבני הקהילות בעירק בעקבות הרעת תנאי חייהם. הם חיים באנגליה ועוסקים במקצועות שונים – מוזיקולוגיה, ארכיטקטורה, בלשנות ועוד.
הם שרים בעברית, ארמית, ערבית ובניב העירקי-בבלי. הלחנים הם מודוסים מן המוזיקה הערבית ומושפעים ממוזיקה עירקית עממית. הרפרטואר שלהם כולל שבחות, שירים לחגים ומועדים כמו חתונה וברית מילה, שירי שבת המושרים סביב השולחן ושירים המושרים בבית הכנסת.

[הטקסט נערך מתוך חוברת הדיסק Treasures – Rivers of Babylon, מאתר "הזמנה לפיוט" ומויקיפדיה.]

גיא אתגר: נמשכתי לא-קפלה הזו בגלל ששורשיי עיראקים. סבא שלי גם ניגן בדרבוקה, והרגשתי מחויבות לייצג את הצד הזה - נראה לי חשוב שיהיה אזכור באלבום גם לצד הזה של יהדות התפוצות.
הרעיון היה להביא את הישן בשילוב חדש. אני מאד מחובר לרוק ורציתי להוסיף לא-קפלה את הפן הזה. הא-קפלה נשמעה לי מאד יפה ואיכותית, המלודיה והקצב משכו אותי וגם ההפקה הגולמית הייתה די טובה. עם זאת, הייתי צריך לעשות הרבה מניפולציות: בידוד הא-קפלה, מציאת הטמפו הנכון, חיתוך החלקים הרצויים כדי ליצור מבנה חדש, גזירת ההברות כך שיתאימו לרידם, שיישבו טוב יחד. כשהיה לי שלד קצבי התחלתי להלביש עליו הרמוניה, והכל במטרה ליצור משהו אמביינטי - מסורתי בבתים, ובפזמון לקחת לכיוון אחר, של הרוק.